מריאלה יעבץ בוחניק
על קונפליקט בין דורי ביישוב אלפא, וכיצד הצלחנו לבנות את הסיפור מחדש ולהגיע לתוצאות פורצות דרך.
לפני כשנה הוזמנתי לישוב אלפא (שם בדוי), היות ונוצר קונפליקט קשה בתוך הוועד המקומי.
הוועד פשוט לא הצליח לתפקד.
בשיחה עם המועצה שהזמינה אותנו הבנתי שהוועד מחולק לשני מחנות אשר ראו את היותם בוועד הזדמנות למרחב שנועד להגן על האינטרסים הקבוצתיים של המחנה אליו הם משתייכים בעוד הצד השני הוא יריב אשר צריך לפקח "שלא ידאג רק לעצמו."
שתי הקבוצות לא היו מורכבות מוותיקי הישוב לעומת אנשי ההרחבה החדשים, לא היו מורכבות מעולים מול ילידי הארץ וגם לא מעניים ועשירים אלא –ממבוגרים לעומת צעירים.
מתוך שיחות עם יו"ר הוועד (המבוגרת) וסגנה (הצעיר) הבנתי שלקראת הבחירות לוועד המקומי האחרון נוצרו שתי רשימות: רשימה של צעירים ורשימה של מבוגרים, כאשר כל אחת מהן כללה בתוכה גם וותיקים וגם תושבים חדשים, חברי ההרחבה.
ברגע האחרון החליטו שתי הרשימות (באמצעות התכתבות בוואסטאפ בין הנציגים המובילים) להתאחד לרשימה אחת וכך להיבחר באופן וודאי, אך מהרגע שהתחילו להיפגש נוצרו עימותים רבים המלווים בשיחות קולניות, אמירות פוגעניות וצעדים חד צדדים מכל צעד.
יו"ר הוועד קיבלה החלטות ללא התייעצות עם הצעירים וסגנה הצעיר לקח על עצמו תפקידים וסמכויות ללא הסכמה של המבוגרים.
"מה הרקע לקונפליקט?" שאלתי.
כל קבוצה ניסחה זאת מעט שונה, אך זה פחות או יותר מה שסופר לי:
לפני כשנה קמה קבוצה של מבוגרים בישוב אשר הרגישה שאין מענה לצרכים החברתיים והתרבותיים שלה ופנתה ישירות לראש המועצה הקודם בבקשה להקצות תקציב ומבנה עבורם. מבחינתם סדרי העדיפויות של הנהלת הישוב הקיימת הייתה ממוקדת בילדים, נוער וזוגות צעירים ולכן הם החליטו 'לקחת אחריות על עצמם' ולהקים רשימה שתדאג גם לצרכי המבוגרים. הצעירים מצידם, ראו ביוזמה זו התנהלות אנוכית סקטוריאלית שלא רואה את טובת הכלל והחליטו לעמוד על המשמר למען הישוב. כך נוצרו שתי הרשימות, שגם איחודן לא היה לגמרי מאוחד בשל התפיסות השונות שכל אחת הביאה איתה.
העימות בין צעירים לבין מבוגרים בוועד המקומי של יישוב אלפא הוא תוצאה של שינוי דמוגרפי שמתרחש במרחב הכפרי בשנים האחרונות. רוב הישובים באזור של ישוב אלפא נוסדו בשנות ה-80 על ידי קבוצות צעירים אידאליסטיים אשר מטבע הדברים התבגרו עם הזמן והיום הם בני 60-70. מדובר בשכבה חדשה בנוף הקהילתי. עד היום המרחב כלל ברובו משפחות צעירות ולכן המשאבים הוקצו בעיקר לילדים ונוער, אורח החיים וסדרי העדיפויות היו מכוונים לשכבה הצעירה.
למי שמסתכל מהצד נראה שהבעיה אינה כה מסובכת לפתרון: מול המציאות הדמוגרפית החדשה, יש צורך בחשיבה מחדש על חלוקת המשאבים מתוך התייחסות לכלל התושבים ולחשיבה משותפת על הגדלת מקורות המימון ואפילו יצירת פתרונות יצירתיים ואיגום משאבים.
אבל בחיים האמיתיים קונפליקטים מתפתחים אחרת: צעד חד צדדי של קבוצה אחת נתפס כאיום קיומי לקבוצה האחרת והכרזת מלחמה, ומביא את הקבוצה השנייה לתגובה מיידית של הגנה והתקפה נגדית.
דרכי תקשורת משובשות וחלקיות (מכתבים, הודעות בפורום, מיילים, וואטסאפ) בדרך כלל מסלימים עוד יותר את המצב ומדרבנים לעוד ועוד צעדים חד צדדיים.
וכאן נכנס הסיפור: כהסבר קוהרנטי למה שקורה במציאות כל צד בונה "סיפור דמוני" על האחר בו מייחסים לו תכונות פנימיות וכוונות רעות.
"היא אישה בעייתית" טען הסגן הצעיר לגבי היו"רית המבוגרת. "יש לה סגנון ניהולי מיושן וריכוזי, היא גם משתמשת בגיל שלה כתירוץ לגבי הסיבה שהיא לא מעדכנת אותנו באמצעות מיילים או קבוצת וואטסאפ וככה היא מחליטה לבד עם החברים שלה."
"הוא חצוף וחסר גבולות" טענה מצידה יושבת הראש המבוגרת על סגנה הצעיר. "לא יודע לכבד סמכות ובטח לא חלוקת תפקידים, וכל החבר'ה שלו הולכים אחריו ".
אז מה עושים במצב כזה?
בהתחלה מקשיבים ולומדים. לומדים את הרקע, הנסיבות וההקשר שמביאים אנשים עם כוונות טובות וצרכים לגיטימיים (כמו לדאוג לרווחת התושבים שהם מייצגים) למעשים לא טובים ולא אפקטיביים.
לומדים את התפיסות, הרגשות, הערכים והצרכים מתוך הקשבה לזהות המועדפת שלהם: את מי המגושר/ מגושרים רוצים להביא לחדר? מי הם רוצים להיות?
למה? כי הזהות המועדפת, הלגיטימית ,המחוברת לנכסים ולערכים, ל"יש" ול"אפשרי" של המגושרים היא זאת שתהיה מוכנה ללמוד, להקשיב, לשנות ולהגיע להסכמות.
במקרה של הוועד ביישוב אלפא, הבנתי שלשני הצדדים יש עניין זהה בקידום הישוב כולו ובשמירה על האקלים הקהילתי הטוב שנבנה במשך שנים. גם הבנתי שכל צד רואה את הצרכים של הצד השני כלגיטימיים וראויים למענה. וזה, כשלעצמו, לא מובן מאליו.
כשלב שני אנחנו מתבוננים ביחד בבעיה: איך השינוי הדמוגרפי הלא מנוהל מביא להתנהלות מסלימה.
איך ההתנהלות של צד אחד קשורה להתנהלות של הצד השני וביחד עם גורמים חיצוניים נרקם קונפליקט שגדל מרגע לרגע.
אנחנו מתבוננים ביחד על הסיפורים שנוצרו ואיך הם משפיעים על המטרות והכוונות ההתחלתיות, איך הם משפיעים על הדרך בה כל צד מסתכל על עצמו ועל האחרים.
כולנו ביחד סביב שולחן, מסתכלים על הקונפליקט כמו יצור עצמאי שמתפתח וגדל ומוציא מכל אחד מאיתנו את "הצדדים המכוערים".
בדרך כלל, ההתבוננות הזו יוצרת התחלה של אפשרות חדשה. במקרה של יישוב אלפא, מיד ראינו איך הצעירים
משנים טון דיבור ומזמינים את המבוגרים לשיח מכבד ומשתף ולצעדים בוני אמון. בשלב זה אנחנו המגשרים, בתפקידנו כעדים חיצוניים למרחב חדש שמתחיל להיווצר בחדר – מברכים, מחזקים ומוקירים.
מספר ימים לאחר ישיבת הוועד בה הצעירים הושיטו יד לשינוי, כתבתי לסגן את ההודעה הזו:
"אריאל שלום,
לאחר שיצאתי מהמפגש של הוועד רציתי לכתוב לך אך החלטתי לחכות מספר ימים כדי לראות איך הסיפור החדש ממשיך ומתפתח.
רציתי להגיד לך שהיה מורגש בפגישה האחרונה השינוי בסגנון הדיבור, בגישה ואפילו בשפת הגוף שלך ושל יתר "הצעירים". ניכר שעשיתם מאמצים לשנות את ״הדינמיקה המלחמתית״.
יש לנו הערכה רבה על כך.
התרומה שלך מבחינה עניינית הייתה מאוד משמעותית ונראה לנו שהייתה יותר הקשבה.
אין לנו ספק שיש כאן עוד עבודה, אבל הרגשנו שגם הצד השני מנסה לפעול באופן קצת יותר משתף ופחות מתגונן.
אם יווצרו דינמיקה ודרכי תקשורת בונות יותר, יהיה אפשר לקבוע יעדים ולעבוד ביחד לטובת היישוב כולו."
אבל גם אתם, אל תתבלבלו: זו רק תחילתה של הדרך. קונפליקטים בין בני אדם לא מתנהלים באופן ליניארי, אבל ברגע שנוצרת התחלה של מרחב חדש של מחווה, הקשבה והושטת יד- יש סיכוי ממשי לשינוי.
* כל הסיפורים המובאים כאן בבלוג שלנו אמיתיים לחלוטין. פרטים מזהים ושמות טושטשו כדי למנוע זיהוי.